רואה את האשכול וגם את הסרטון, ומתקשה לשתוק ולא להגיב,
ולאור הנסיון המקצועי שלי בתחום,
אני יכולה אפילו לזהות לפי הרקע מי הם חלק מהמטפלים, ומהן השיטות הטיפוליות שבהן הם משתמשים.
למרות שבמקצועי ראיתי הרבה מקרים קשים, הסרטון הזה נגע לי ללב יותר בצורה עמוקה,
אולי גם בגלל העריכה, והמסה של כאב של חיים שלמים שמתגמדים בתוך דקות.
קראתי את השרשור של למה אין גוף מוכר מספיק, שמלוה את ההתרמה
אני רוצה להגיב מידיעה של עובדות:גם מהתחום השיקומי, וגם מתוך הכרות עם התנהלות קופות הצדקה, שמזכירה לצערי לפעמים התנהלות של משרד ממשלתי.
קשה מאוד לקבל שיתוף פעולה ברמה גבוהה, שתוביל לקמפיין חזק מקופות הצדקה,
לא רק בגלל הסיבות שניסו להביא שחלקן אולי נכונות,
אלא מהסיבה הפשוטה שהן מדי ממוסדות.
הן רוצות להבין ולדון על כל טיפול וטיפול כמה הוא נצרך,
אולי בכלל אפשר לעשות אותו אצל איש מקצוע יותר זול?
ומה עם ביטוח לאומי אולי אפשר להוציא מהם יותר? קשה בגיל הזה לקבל אחוזים גבוהים? תנסו עם עסקן פלוני ופלמוני ותחזרו.
בטוח שמיציתם את הזכיות שלכם בקופ"ח?? תבדקו שוב...
מציתם את הזכיות שלכם בקופ"ח? תנו לנו ללחוץ אולי נצליח לשחרר יותר,
בתקופה שהם מנסים ללחוץ על הקופה, עד שהם מתיאשים, הם זוכים לשמוע שכנוע 'אוביקטיבי' מהקופה, שהטיפול הזה והזה לא הוכיח את עצמו,
וזה בכלל מזיק, ומה שהם (הקופה)נותנים ללקוח זה בדיוק מה שצריך שלא לדבר על דיאגנוזות בוטות של ממילא אין סיכוי...
אח"כ חוזרים להורים עם התשובות וההורים נאלצים להסביר מדוע התשובות של קופ"ח הן בעיקר תרוצי קש, ולהוכיח ממקרים אחרים וכו'...
ובינתיים האמון במערכת והכוחות של ההורים נחלשים, וחלון הזמן בו ניתן לצמצם את הפערים קטן והולך.
וזה לא רק בגלל הבירוקרטיה, אלא השאלה הכואבת שנעוצה בשורש העניין. ובשבילה צריך כתפיים רחבות מאוד משום שמדובר פה בנפשות:
להכנע למצב הקים למען שאר בני הבית? ולהסתפק בטיפול המינימלי שהמוסדות נותנים- שעד שלא יהיה מימון אמיתי ופיקוח תקציבי הדוק, הוא תמיד יהיה מתחת למה שילד כזה צריך?
(וזה נושא לפוסט נפרד למה המצב במוסדות הכי טובים כביכול, במקרים מסוימים יהיה כזה,)
או- האם להלחם! להשקיע!! ללכת אל המומחים ביותר,שהצליחו להביא לתוצאות הכי טובות בשטח, לעבוד עם הילד 24 שעות ולהיקרע פיזית תקציבית ונפשית(כן, לא כל טיפול קל להורה לראות!)
והקריעה קשה,
כי למה שלא יבחרו,
יהיו מחירים קשים וכואבים, היום ובעוד שנים,
לנו לא נותר אלא, להביט בהם מלמטה למעלה,
לעזור במה שאפשר,
לדעת שלעולם לא נבין, ולהתפלל.