ישבתי באוטובוס, לידי ישב יהודי עם זקן יותר ארוך משלי, עם סמרטפון ביד.
אני השתעממתי כל הדרך, התקשרתי לחבר כמה דקות כדי להעביר את הזמן ואחרי זה לא היה לי מה לעשות, והוא? לא הרים את הראש מהמכשיר, לא ראיתי בדיוק מה הוא עשה שם, אבל היה לו מעניין.
וחשבתי לעצמי - איזה משועמם אני, עם המכשיר המשעמם הזה.
הלכתי לבנק, הייתי חסר לי טופס מהכולל. עד שבאתי וחיכיתי לתור. הפקידה אמרה לי, תבקש שישלחו לך בווצאפ. אין לי וצאפ, אמרתי לה.
וחשבתי לעצמי - איזה מיושן אני, עם המכשיר הישן הזה.
צעדתי ברחוב, ולפתע ראיתי מודעה מעניינת, מבצעים והנחות. הוצאתי פנקס ועט כדי לרשום את פרטי המבצעים, וכשסיימתי ראיתי מישהו עובר, שולף את הסמרטפון מהכיס ומצלם תוך שניה את המודעה, באלגנטיות, בלי לעמוד כמו גולם ברחוב ולרשום.
וחשבתי לעצמי - איזה דפוק אני, עם המכשיר הדפוק הזה.
הגעתי למכולת, הוצאתי את הרשימת קניות מהכיס, ואבוי! נקרעה חצי מהרשימה, ואני לא יכול לראות מה כתוב שם. לידי הולך מישהו עם הסמרטפון ביד, אשתו שלחה לו רשימה בסמס והוא צוחק עלי.
וחשבתי לעצמי - איזה משועמם ומיושן ודפוק אני, עם המכשיר המשעמם וישן ודפוק הזה.
אבל כשחזרתי הביתה, ישבתי עם הילדים, ועם אשתי, והייתי ממוקד בעבודה. וכשהלכתי ללמוד, הרגשתי בכלל בן חורין.
והוא ישב לידי, דווקא אברך טוב, אבל הווצאפ לא נתן לו הרבה זמן ללמוד. היה חשוב מאוד לבדוק מי חיפש אותו, מה כתבו לו, ולקנח עם קצת חדשות.
וחשבתי לעצמי - איזה חופשי אני, עם מכשיר שלא משעבד אותי!
ומה דעתך בענין? על איזה מעלות תוכל להצביע בטלפון המאושר?
), ההבדל בין חובבן ומקצוען, זה הפרטים הקטנים. חובבן לומד נושא מבין אותו בגדול וממשיך הלאה. מקצוען יורד לעומק של כל פרט. לכן יש הרבה חובבנים (גם פה בפורום) שיודעים קצת על הרבה דברים.