פרק א - משנה א

מֵאֵימָתַי קוֹרִין {א} אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן {ג}, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר {ה}. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:

 עיקר תוי"ט  {א} מֵאֵימָתַי כוּ'. תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי דִּכְתִיב (דְּבָרִים ו) בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, מִשָּׁם לָמַד שֶׁחוֹבָה עַל אָדָם לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר. וְשָׁאַל עַכְשָׁיו מֵאֵימָתַי זְמַנּוֹ. וּמִדִּכְתִיב בְּשָׁכְבְּךָ בְּרֵישָׁא, הִקְדִּים שֶׁל עַרְבִית. גְּמָרָא: {ב} דְּהַקְּרָא וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים מוֹקְמִינַן לֵיהּ בִּתְרוּמָה בִּיבָמוֹת דַּף ע"ד. וְהָכִי מַשְׁמַע קְרָא, עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר וְהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּצְאוּ כּוֹכָבִים. הָרַ"מ: {ג} בִּתְרוּמָתָן. כְּלוֹמַר שֶׁמּוּכֶנֶת לִפְנֵיהֶם וּכְלוּם חָסֵר כִּי אִם לֶאֱכֹל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} מִשְׁמְרוֹת עֲבוֹדָה שֶׁל מַלְאָכִים, וְשִׁיר שֶׁלָּהֶם נֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, רִאשׁוֹנָה לְכַת אַחַת וְכוּ'. רַשִׁ"י: {ה} עַמּוּד הַשָּׁחַר. יֵשׁ רְגִילִין לְפוֹתְרוֹ כּוֹכַב הַשַּׁחַר. וְכֵן כָּתַב הָרְדַ"ק בְּמִזְמוֹר אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר שֶׁיֵּשׁ מְפָרְשִׁים אַיֶּלֶת שֵׁם לְכוֹכַב הַשַּׁחַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} כְּלוֹמַר בְּפֵרוּשׁ בְּשָׁכְבְּךָ כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ דְּפֵרוּשׁוֹ כָּל הַלַּיְלָה, וּדְלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָא דְקָאָמְרֵי כוּ' שֶׁהֵם עָשׂוּ סְיָג וּבְהָא פְּלִיגֵי עָלַי, וְאִם כֵּן בַּסְּיָג אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כוּ', וְלֹא כָתְבוּ הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַל עִקַּר דִּין תּוֹרָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְאַף עַל גַּב דְּפַשְׁטֵיהּ דִקְרָא בְּכָל עוֹלָה כְּתִיב וְלֹא דַוְקָא בְּעוֹלַת תָּמִיד. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ו' דִּפְסָחִים מוּכָח דְּכָל אֵמוּרֵי קָדָשִׁים דִּינַן כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא נָקְטֵי מִלְּתָא פְּסִיקָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} שֶׁכֵּן רְגִילוּת הַמִּשְׁנָיוֹת לִשְׁנוֹת בְּקִצּוּר מַה שֶּׁכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' – כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכת, ומה שהצריכו לדבר על עונת קריאת שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית. וכן מצינו בתורה בחיובה: "בשכבך ובקומך", רוצה לומר: שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קימם משנתם. ורצה לומר במה שאמר "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" – משעה שיכנסו כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן. וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום, כאשר אמר הכתוב בכל מי שיטהר מטומאתו: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב ז). ושהצריכו לומר "משעה שהכהנים נכנסין" ולא אמר "מצאת הכוכבים" ואף על פי שהעת אחד – להועילנו תועלת מתוך דבריו, והוא שכהן טמא כשיטבול – מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש, ואם עדיין הוא מחוסר כפורים, והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת. שלא תאמר: לא תעלה לו טבילה זו עד שיקריב אותן הקרבנות. שלא הקפיד באכילת התרומה אלא עד ביאת השמש, לא על הבאת הכפרה.