פרק ט - משנה ה

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע {י}. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל {יא} אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ:

 עיקר תוי"ט  {ט} לְפִי שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים רַבִּים נִרְאִים בִּתְחִלָּתָם טוֹבָה וְיִהְיֶה אַחֲרִיתָם רָעָה, וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל לְהִשְׁתּוֹמֵם כְּשֶׁתָּבֹא עָלָיו צָרָה גְדוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹדֵעַ סוֹפָהּ. הָרַמְבַּ"ם. וְהָרִ"י כָּתַב שֶׁיַּחֲשֹׁב כִּי הַכֹּל כַּפָּרַת עֲוֹנוֹתָיו: {י} וּבְיֵצֶר רָע. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הָעֶבְרָה וְהַכַּעַס, וְהָאַף שֶׁכָּל זֶה הוּא יֵצֶר רַע: {יא} לֹא יָקֵל. הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד הֵיכָן תַּגִּיעַ, בָּא לְהַזְכִּיר כְּמוֹ כֵן עַד הֵיכָן תַּגִּיעַ יִרְאָתוֹ, שֶׁזֶּה לֹא יָקֵל וְכוּ' הוּא לִירָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה כִּדְאָמְרִינַן בִּיבָמוֹת דַּף ו' לֹא מִן הַמִּקְדָּשׁ אַתָּה יָרֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} רַשִׁ"י, וּמְסַיֵּם שֶׁהָיָה אַמָּה טְרַקְסִין. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְשׁוֹן טְרוּקֵי גַּלֵּי, כְּלוֹמַר שֶׁסּוֹגֵר הַלּוּחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּסִינַי, וְאוֹתָהּ אַמָּה חוֹמָה הָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן וּבָהּ פֶּתַח אוֹ שַׁעַר. אֲבָל בְּבַיִת שֵׁנִי לֹא הָיְתָה חוֹמָה רַק שְׁתֵּי פָּרוֹכוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ה' דְּיוֹמָא וְהִלְכָּךְ אַסְבְּרֵי לַהּ אַבַּיִת רִאשׁוֹן: {יג} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁמִירַת הָרַגְלַיִם: {יד} שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר וְאוֹמֵר אַל תָּבוּז אֵינָהּ רְאָיָה עַל שֶׁיִּשְׁאַל בַּשֵּׁם אֲבָל רְאָיָה שֶׁלֹּא יָבוּז וְיַלְעִיג לְתַקָּנוֹת חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם יְשָׁנוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת, וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה בְּזֶה הַמָּשָׁל. הָרַמְבַּ"ם: {טו} וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב שֶׁהֵבִיא רְאָיָה עַל כָּל הָעוֹבְרִים עַל הַתַּקָּנוֹת הָהֵם כִּי יָבֹא זְמַן לְהִפָּרַע מֵהֶם וְלַעֲנֹשׁ אוֹתָם כִּי הֵם הֵפֵרוּ תּוֹרָה (אֲבָל כִּפְשׁוּטוֹ הַפֵּרוּשׁ כְּשֶׁיָּבֹא הָעֵת לְהִפָּרַע מֵהֶם יִזְדַּמֵּן לָהֶם סִבּוֹת לְהָפֵר הַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּחוּל עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ וְזֶה עִנְיָן עָמֹק, וּכְבָר הֵעִיר הַכָּתוּב כִּי מִשְׁפָּטָיו יְשָׁרִים כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  [ה.] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כו' – מה שאמר: כשם שהוא מברך על הטובה – רוצה לומר, לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעביד מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים, נראים [שתחילתם רעה, ויהיה אחריתם טובה רבה, ויש דברים, נראין] בתחילתם טובים, ויהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה גדולה, מפני שאינו יודע סופה; [וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתבואהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה].

וכמו כן אסרו עליהם השלום להרבות בשמחה ובשחוק, אבל תהיה השמחה במעשים עליונים, רוצה לומר, לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה, כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו. וזה – שלא היה הכבוד ההוא, שהוא מצטער עליו, לטובתו בעולם מתחילתו ועד סופו, ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמיתית, והיה הכבוד ההוא סיבה לטורדו מחיי העולם הבא; ועל כן נאמר (משלי יד): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". ולפיכך יכוון אדם מחשבתו ויתפלל לאל, להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב, סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית.

ומה שאמר: ביצר טוב וביצר רע – רוצה לומר, להשיב אל ליבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העבירה והכעס והאף, שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר: "בכל דרכיך דעהו" – אפילו בדבר עבירה (ברכות סג א).

ופירוש מדה – עניין, רוצה לומר, בכל עניין שיבואך, שבחהו והודהו.

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח כו' – קלות ראש – היפך "כובד ראש" שהקדמנו (משנה ברכות ה א), ועניינו, שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים.

ושער המזרח – רוצה לומר, הפתח המזרחי מפתחי העזרה, והוא נקרא שער ניקנור. וקדש הקדשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר.

ופירוש מכוון – מקביל.

ופירוש מקלו – המטה אשר בידו. ואפונדתו – בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו, ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה. ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו, עד שילבש עליו בגד אחר.

ופירוש קפנדריא – שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו, וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו, כדי שיגיע למקום ידוע. כי אין ראוי להיכנס במקום הנכבד ההוא תחילה, אלא לעניין מענייני תפילה ועבודה.

ומה שאמר ורקיקה מקל וחומר – פירוש, שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך קל וחומר; כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים – אסור להיכנס בו במקום ההוא, יותר ויותר הוא אסור הרוק שם, מפני שהוא דבר מטונף.

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' – מינים – הם הכופרים בתורה, שלא יאמינו בחיי העולם הבא. ועוד נבאר עניין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין.

ופירוש קלקלו – השחיתו הדעות והאמונות.

וכשאמר בכלל התקנות שתיקנו, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל – מפני שמילת שלום הוא שם משמות הקדוש ברוך הוא. והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר, מעניין בועז, שאמר: "ה' עמכם", והשיבוהו: "יברכך ה'".

ומה שאמר אחר כן, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך – אינו ראיה על מה שהקדים, שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם; אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים, אף על פי שהם ישנות וקדמוניות, ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל.

ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם, כי יבוא זמן להיפרע מהם ולענוש אותם, כי הם הפרו תורה, וזהו שאמר: "הפרו תורתך עת לעשות לה'".

אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו, ויפרשהו ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", יאמר, כי כשיבוא העת להיפרע מהם ולהינקם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה, כדי שיבוא עליהם העונש במשפט.

וזה העניין ארוך ורחוק, עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא ממנו לעניין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם. ועל כן אל תבקש ממני עתה בעניין הזה אשר אני בו, אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בעניין ההוא, וכן דברי החכמים.

אבל היסוד הוא, כי הקב"ה יגמול לטובים ויענוש הרעים, והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר: "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ודרך הצדק בהם – אין ביכולת אדם להשיגו, כאשר אין בכוח שֵׂכֶל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שאמר: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה ט).

ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה, ואל תשגה נפשך להעמיק אחר העניין הזה, כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו עליהם השלום: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו". ואם תראה בדברי המדבר בזה העניין דמות עניינים אמיתיים ומילים דומים טענה, אינה כן, אך בעת תיטיב להסתכל – יסור הציפוי ההוא, שהוא כסף סיגים מצופה על חרס, ויש עליו קושיות, ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך, ונאבד רוב הדברים וחיבור הספרים.

אבל דברי הפילוסופים בעניין ההוא, והם הבקיאים בפילוסופיה, הוא דבר מופלא מאד ועמוק, וצריך להקדמות רבות והרגל בחכמות. והאיש המשכיל הלבוב – ישים אל ליבו הדברים ההם, ויקשור דבריהם עם דברי הכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" וגו', אות באות, ויכוון מדבריהם עניין קרוב ממה שזכרתי לך ביסוד הזה, או מה שהוא יותר מדוייק ממנו ומבורר.

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים. ואין זה מקום להביא הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה – לבאר בו מעט, כי יקר בעיניי ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו.

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ברכות. (רמב"ם)